הלכת עמינח רהיטים – ניכוי במקור בגין הטבות שניתנות למשווקים
בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בשאלה שנוגעת להתנהלות שכיחה בין חברות יצרניות/יבואניות למשווקיה.
במקרה הנדון בית המשפט העליון נדרש לדון בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר א. סטולר) שדחה את ערעורה של חברת עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (להלן: "החברה") ביחס לשומות ניכוים שנקבעה לה ע"י פקיד השומה בנוגע להטבות בשווי כסף שניתנו על ידה לסוחרים שממפיצים את מוצריה ("המשווקים"), הטבות שניתנו בדרך של צבירת נקודות לזכות המשווק שמומשו לכסף או שווי כסף (למשל: בקבלת הנחות לרכישת מוצרים, מימון נופשים, השתתפות בפרסום ושיפוץ בעסק ועוד). כבוד השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטת י' וילנר וע' גרוסקופף), קיבל את הערעור לאחר שהגיע למסקנה כי טיב היחסים שהיו בין החברה למשווקים הסתכם במכירת מוצרי החברה גרידא ואותם משווקים לא נדרשו לבצע פעולות מיוחדות או להשקיע משאבים מיוחדים שיקדמו דווקא את מכירת מוצרי החברה על מנת לזכות באותם הטבות, ועל כן קבע שאותן הטבות אינם נחשבות להכנסות לפי סעיף 2 (א) לצו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נכסים כהכנסה), התשל"ז-1977 הקובע, כי תשלומים בעד שירותים או נכסים יהיו הכנסה לעניין סעיף 164 לפקודה המחייבת ניכוי מס במקור, כבוד בית המשפט ציין כי "הראיות ביססו בעיקרן כאמור את המאמצים שהשקיעה המערערת בגיוס הסוחרים ושידולם לשווק את מוצרי המערערת דווקא, ולא את מהות השירות שהעניקו הסוחרים למערערת, שהיה ונותר מכירת המוצרים הללו לציבור הרחב". כבוד בית המשפט העליון הוסיף וציין כי לא כך היה נקבע אם המשווקים היו מתחייבים להציב את הסחורה של החברה למשל במיקום מועדף בחנות או בהתחייבות להצגת מוצרי החברה דווקא בחלון הראווה בתמורת לתשלום (ראו שם בסעיף 30 לפסה"ד).
