בית המשפט העליון פסק לאחרונה בהחלטה תקדימית וחשובה בעניינם של בני הזוג רייך שקבע כי מנהל מיסוי מקרקעין רשאי להאריך כל מועד שקבוע בחוק מיסוי מקרקעין ולא רק מועדים טכניים ולא מהותיים, שטרם חלף המועד שמצוין בחוק, כפי שסבר מנהל מיסוי מקרקעין.
באותו עניין בני הזוג רייך פנו אל מנהל מיסוי מקרקעין בבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון שומה המבקשת ליישם בעניינם את הלכת פלם בנוגע לחישוב מס רכישה לדירת מגורים שנרכשה ע"י בני הזוג ובהתחשב בכך שהגברת רייך רכשה עובר לנישואיה דירת מגורים אחרת שמומנה מכספי הוריה ומשכך בן זוגה יהיה רשאי לשלם מס רכישה מופחת על מחצית משווי הרכישה שמיוחס לו, בהתחשב בכך שלגביו הדירה שנרכשה על ידו ובת זוגתו הינה דירת מגורים מזכה יחידה. כאמור, מנהל מיסוי מקרקעין סירב להאריך את המועד לתיקון השומה בטענה שאין בסמכותו לעשות כן למרות האמור בסעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), הקובע כי: "המנהל רשאי להאריך "כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה". (ההדגשה אינה במקור).
בני הזוג עתרו בערעור על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין ת"א שלא לתקן את השומה, ולדחות את טענתו כי אין בסמכותו להאריך את המועד לתיקון השומה לפי הסמכות המוקנית לו בסעיף 107 לחוק, שכן לעמדתו סמכות זו נתונה לו אך ורק לסעיפים דיוניים ולא מהותיים, שטרם חלף המועד החוקי בחוק. חברי ועדת הערער (מ. אלטוביה, רו"ח צ. פרידמן ורו"ח י.בליצקי), דחו את טענת מנהל מסמ"ק וקבעו כי לשון סעיף 107 לחוק מאפשרת לו להאריך כל מועד הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין.
על החלטת ועדת הערער הוגש ערעור מטעם מנהל מיסוי מקרקעין ת"א, שבמסגרתו קבע בית המשפט העליון בהחלטת כב' השופטים ד' מינץ ובהסכמת המשנה לנשיאה ח' מלצר וכנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין, כי יש לדחות את הערעור. כב' השופט ד' מינץ קבע כי לשון סעיף 107 לחוק ברורה וחד משמעית והיא שהמנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק ולא ניתן להבין מניסוחו כי מועדים מסוימים הקבועים.
השופט מינץ התייחס לחשש שהביע המנהל לפיו הפרשנות האמורה של סעיף 107 תהפוך לאפשרות של תיקון שומה "עד אינסוף". לדבריו, חשש זה אינו מוצדק, שכן הסמכות להארכת המועד מוקנית בסופו של דבר למנהל שיפעל במשורה, ויאשר את הארכות המועד ובהם את האפשרות להגשת תיקון שומה במקרים המתאימים בלבד.
השופט שטיין סבר בדעת מיעוט, כי יש לקבל את הערעור של מנהל מיסוי מקרקעין. לשיטתו, ההתיישנות המוסדרת בסעיף 85(א) לחוק מיסוי מקרקעין היא התיישנות מהותית, להבדיל מדיונית גרידא שרק לגביה תקף סעיף 107 לחוק ומבטלת למעשה את סמכותו של המנהל לפתיחת שומה באמצעות אותו סעיף.
כלומר, "כל מועד" פירושו כל מועד שעדיין לא חלף ועודנו רלבנטי, להבדיל ממועד שכבר פקע, והמנהל מבקש להאריכו באופן רטרואקטיבי אחרי שהתוצאה המשפטית נקבעה ונעשתה בחלוף המועד הקבוע בחוק ובעניינינו – שנים. כלומר לשיטת כב' השופט שטיין, הביטוי "כל מועד" שסעיף 107 לחוק מאפשר להאריכו הוא כל מועד שניתן להאריכו בזמן הפעלת הסמכות שהמחוקק העניק למנהל.
המשנה לנשיאה ח' מלצר הצטרף לעמדתו של השופט מינץ, ובכך לדידם של רוב שופטי ההרכב, ההסדר הקבוע בסעיף 85 לחוק כלל איננו הסדר של התיישנות, ולכן ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה האם מדובר בהתיישנות מהותית או דיונית ובנפקות של הסיווג לצורך העניין העומד להכרעה. ובכך נקבע למעשה שצצמד המילים "כל מועד" שבסעיף 107 כוללות בפשטות כל מועד שמצוין בחוק, והסעיף אינו "סעיף סימטרי" שניתן להשתמש בו הן לבקשת הנישום והן לבקשת המנהל, שכן המנהל לא יכול לבקש מעצמו את הארכת המועד.
לסיכום
לסיכום, מדובר בפסק הדין בעל משמעות רבה, שכן הוא יאפשר כיום, בנסיבות המתאימות, לתקן עיוותים בקביעת השומה שנגרמו מכורח נסיבות המקרה, שהביאו לחישוב שגוי של שומת הרכישה או השבח. למשל: מתוקף המציאות המרה שנכפתה עלינו בעקבות מגפת הקורונה, כשמדובר באדם שביקש לרכוש דירה בישראל מקבלן ("על הנייר") והגעתו ארצה התעכבה בשל הנסיבות שנכפו עליו מפאת המגפה הכלל–עולמית, וחלפו שנתיים מאז שנרכשה הדירה, שאז ניתן יהיה לבקש את המנהל את הארכת התקופה שיתאפשר לאותו אדם להפוך ל"תושב ישראל" הזכאי לחישוב מס הרכישה של העולה חדש לפי התקנות.
קישור לפסק הדין
עליון ע_א 9817_17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך ואח'.htm
