מאמר העוסק בקביעת בית משפט העליון שדן בפרשנות להסכם פירוד בנוגע לחלוקת מניות בחברה משפחתית של בני זוג – החלטה בעלת משמעות גם בהבטי המס:
מאת: עו"ד ורו"ח סיימון יניב, ירדן יניב
מבוא:
פסק הדין (בע"מ 1681/04) עסק בשאלה מיסוית שעלתה בעקבות בהליך של פרוק שיתוף בין בני זוג שחיו כידועים בציבור בשנים 1980–1995.
בהליכים קודמים הוחלה עליהם "הלכת השיתוף", ולפיה המבקשת (האישה) זכאית למחצית מנכסיהם, לרבות בזכויות בחברה שבבעלותם (להלן: "החברה")
אקטואר מטעם בית המשפט העריך את חלקה של בת הזוג בחברה המשפחתית בכ-4 מיליון שקלים, נכון למועד הפירוד ב-1995 .
המחלוקת התעוררה סביב אופן ביצוע פסק הדין: האישה ביקשה לאכוף אותו כחיוב כספי בהוצאה לפועל ונענתה בחיוב. המשיב (בן הזוג לשעבר) ערער לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי פסק הדין יצר "שיתוף קנייני" במניות (ולא חוב כספי), והורה על מינוי כונס נכסים למכירת החברה לצד שלישי. על כך הגישה האישה רשות ערעור לבית המשפט העליון.
הפרשיה המעמידה במרכזה שתי שאלות משפטיות כבדות משקל השלובות זו בזו שיש להן השלכות מיסויות מהותיות– האחת עקרונית והשנייה פרשנית:
- השאלה העקרונית: מהי הדרך הראויה והצודקת לבצע פירוק שיתוף של מניות בחברה בעת גירושין/פירוק שיתוף? האם יש לרשום את המניות עצמן על שם בן הזוג (חלוקה "בעין"), או שמא נכון ויעיל יותר להמיר את הזכות הקניינית בחיוב כספי השווה לערך המניות?
- השאלה הפרשנית: כיצד יש לקרוא ולפרש את פסק הדין המקורי של הערכאה הדיונית? האם כוונתו האמיתית הייתה להטיל על הגבר חיוב כספי מוגדר ובר-ביצוע ישירות בהוצאה לפועל, או שמא הוא הסתפק בהצהרה על בעלות קניינית משותפת במניות?
חזית המחלוקת: זכות קניינית לעומת חיוב כספי
טענת המבקשת (האישה): פסק הדין המקורי קבע חיוב כספי ברור ומוחלט לתשלום שווי מחצית החברה, בדיוק כפי שהעריך האקטואר לשנת 1995. לפיכך, הדרך החוקית והנכונה לממש את הזכות היא באמצעות אכיפת החוב בלשכת ההוצאה לפועל.
טענת המשיב (הגבר): פסק הדין העניק לאישה זכות קניינית במניות ולא חוב כספי, ואין זה סביר לאלץ אותו "לקנות" את חלקה בעל כורחו. לגישתו, משאינה רוצה להחזיק במניות בעצמה, הדרך היחידה לפירוק השיתוף היא מכירת החברה כולה וחלוקת התמורה.
הכרעת העליון: המרת זכות קניינית לחיוב כספי
בית המשפט העליון (מפי השופט א' רובינשטיין) קיבל את הערעור של האישה .העליון קבע כי הענקת מניות לבן זוג הנמצא בסכסוך, בפרט כשהיה שותף פאסיבי ללא מעורבות בניהול, היא הליך בעייתי שעלול לשתק את פעילות החברה. לכן, הדרך הראויה והצודקת ליישם את הלכת השיתוף במקרים אלו היא בהמרת הזכות הקניינית לחיוב כספי נכון ליום הפירוד. בית המשפט נתן משקל מכריע לפער הזמנים מאז הפירוד ב-1995. מאחר שהאישה הודרה לחלוטין מניהול החברה מאז, אין זה הוגן להופכה רטרואקטיבית ל"שותפה" הנושאת ברווחים ובהפסדים שנוצרו ללא שליטתה בהיבט הפרשני נקבע, כי עצם מינוי האקטואר והשקעת המשאבים בהערכת השווי המדויקת, מעידים כי כוונת בית המשפט לענייני משפחה הייתה מלכתחילה לפסוק סעד כספי.
בשורה התחתונה, נפסק כי על בן הזוג לשלם לאישה כ-4 מיליון ש"ח בתוספת ריבית והצמדה החל מ-1995, וכי האכסניה המתאימה ביותר לאכיפת חיוב כספי זה היא לשכת ההוצאה לפועל. ועל כן לפני כל חתימה על הסכם פירוד, יש להיוועץ עם יועצי מס שיוכלו לכמת ולהעריך את המשמעות המיסויית לכל מהלך או דרישה של אחד מהצדדים להסכם.
הכותבים : ממשרד עורכי דין סיימון יניב ושות', העוסק במיסוי ישראלי ובין לאומי על כל רבדיו (אזרחי ופלילי),כולל עבירות על חוק איסור הלבנת הון. לפרטים נוספים: yaniv-tax.co.il
